לספר מה קורה בין קירות של קליניקה זה קצת כמו לחשוף מישהו, גם אם זה ללא שם וזהות ופרטים.
עדיין זה סיפור של מישהו והוא לא שלי.
בין הרצון לספר על שינוי, על תהליך, על הצלחה, על למידה נשארת תמיד
קודם כל הנאמנות לאדם עצמו. לסיפור שלו. לדרך שלו.
לפעמים אני מבקשת לספר כדי שאנשים במצב דומה יקבלו השראה, או אולי תקווה.
אבל לרוב לא.
לפעמים אנשים עושים את זה לבד – במכתב, בהודעה לפעמים אפילו בפייסבוק בלי שום הסתרה.
יש משהו בתרבות שלנו שמעודד הסתרה, שמשאיר הכל בפנים. בעיקר את הכאב.
לא מתפקידי לשפוט או לשנות, רק להאיר ולהציע גישה או בחירה שונה.
כך שהרבה סיפורים לא תמצאו פה, לקט קטן, לקטון, שמייצג קצת מהרבה

ש', בת 30

לסכם בכמה מילים חוויה שמשנה דהירת סוסים זה לא דבר פשוט.
הגעתי אליך בדרך מקרית אבל כבר בשיחת טלפון ידעתי שזה מה שמתאים לי מבחינה טיפולית אחרי שחיפשתי המון זמן כל מיני אופציות.
הלכתי שנים רבות בשבילים ומדרכות והגעתי בכוחות עצמי להמון דברים, תוך כדי עשיה פורה והצלחות גדולות בדרך.
הצלחתי בהמון תחומים לבד ואפילו סחבתי איתי פה ושם אנשים על הגב.
יום אחד התעוררתי אבודה…
ועם כל הכלים שהיו לי ידעתי שאני צריכה חייט, שיתפור לי תיק לכל הכלים שלי.
וככה הגעתי אליך.
נפתחתי בכל תחום, נגענו בכל דבר שרציתי וגם במה שלא חשבתי שניגע.
והיום לאחר טיפול של חצי שנה אני יוצאת לדרך לא ידועה אבל הרבה יותר רגועה.
אז אני מעלה על הכתב את תודתי העצומה אליך,
ומצפה בכיליון עיניים לימים שיבואו ויביאו איתם דברים חדשים.

ד', בת 21

לפני שנה הייתי במקום בו תמיד רציתי להיות: סיימתי פסיכומטרי והתקבלתי לתואר, הייתה לי עבודה מסודרת, חברות, משפחה תומכת וחבר מושלם. אבל משהו בפנים היה מפורק (בעצם כולי הייתי מפורקת) אז נשברתי וביקשתי עזרה.
אמא הפנתה אותי לשרון ומשם הכל השתנה. הגעתי אליה אחרי שנים של חוסר ביטחון ועם הרבה אבק שצברתי בדרך. כן, סה"כ בת 21 אבל עם חוויות ומשברים של גיל מבוגר יותר.
אני זוכרת שהגעתי לפגישה הראשונה ובקושי דיברתי, אבל שרון הבינה אותי גם בלי המילים. כבר אז הבנתי שהחוויות שחשבתי שהשארתי מאחור עדיין הולכות איתי ומכבידות עלי. שכבתי שם על המיטה ובכיתי בכי של ילדה קטנה שלא קיבלה מה שהיא רוצה.
שרון הסבירה לי שיש לי הרבה אש שמשתוללת בי. מפגישה לפגישה דיברתי יותר (והרבה!) וכל פעם הרגשתי שעוד קצת אבק יורד.. חיכיתי לפגישות האלה ורק רציתי להתנקות.

אחרי מסע של שנה אפשר להגיד שהמשבר הכי גדול שלי שהיה מהצבא ומכל המערכת (שממש לא מקובל לחוות אותו ולדבר עליו) עדיין משפיע עלי ועדיין חלק ממני. רק שאני למדתי לעטוף אותו בעטיפה יפה ולהתייחס אליו רק כשאני בוחרת.

אין יותר זכרונות פתאומיים שעולים ומורידים את מצב הרוח ומשפיעים על הימים הבאים. אני נזכרת כשאני בוחרת. עד לפני כמה זמן נהגתי לחשוב שחווית הצבא היא ששינתה אותי והפכה אותי למה שאני היום. היום אני מבינה שזה לא רק זה, זה כל החיים שעברתי ובמיוחד המסע שעברתי עם שרון, בו למדתי איך להסתכל על דברים. דברים שמכעיסים ופוגעים כבר לא מקבלים את המקום שקיבלו פעם, הם עדיין עושים את שלהם אבל הם עוברים מהר.

השינוי מתבטא בכל חלק בחיים שלי ואני נרגשת כל פעם מחדש כשאני שמה לב לדברים הקטנים שהשתנו.
בפגישה האחרונה שרון אמרה לי שוב שאני אש, רק שהיום הלהבות כבר לא שורפות. אני עדיין הולכת אליה מדי פעם כי אבק מצטבר, ונכון שאפשר לעשות פו וזה עובר אבל לפעמים צריך ניקוי יסודי יותר.
תודה רבה על התהליך שהעברת אותי, הצלת אותי! אני גאה במי שאני היום ובדברים שעברתי, והשינוי הוא עצום.