או בעצם למה אני מתעקשת לקרוא לזה שחרור רגשי ולא טיפול רגשי.

רגע אחד, עם המון רגש, לרוב לא באמת נגמר כשהאירוע נגמר.

יש רגעים של בהלה, בושה, פחד, כאב או בלבול גדול,
שבהם כל מה שאנחנו רוצות הוא שהאדמה תבלע אותנו.

אבל היא לא בולעת.

אז הגוף עושה את מה שהוא יודע לעשות כדי שנוכל להמשיך:
הוא מכווץ את הרגש פנימה,
סוגר אותו כמו קפסולה וממשיך הלאה.
מבפנים צונמי, מבחוץ "פוקר פייס".

מבחוץ אנחנו מתפקדות.
מבפנים הקפסולות האלה ממשיכות להסתובב בגוף.

עם השנים עוד ועוד קפסולות הופכות למועקה, חרדה, מחנק,
כאב או תחושה שמשהו לא בסדר.

בטיפול אנחנו מתקרבות לקפסולות האלה.

בתוך מרחב בטוח ומוחזק,
אני מנחה אותך לפגוש לא רק את הסיפור,
אלא את המקום שבו הגוף עדיין מחזיק את הרגש.

מה לא נאמר שם?
מה לא נעשה?
מה הגוף היה צריך באותו רגע?

ואז, כשהגוף מרגיש מספיק בטוח,
השחרור מתחיל.

לפעמים זה מגיע כבכי.
לפעמים כנשימה עמוקה. לפעמים כרעד.
לפעמים כהקלה שקטה.

הקפסולה נפתחת. הרגש יוצא.
החומר הכואב מתחיל להתמוסס.

ומה שנשאר הוא הסיפור,
אבל בלי אותה עוצמה שממשיכה לנהל את הגוף.

אחרי השחרור אנחנו חוזרות לאט אל ההווה:
נושמות, שותות מים, מתקרקעות.

משם אפשר להתחיל לבנות מחדש,
גבולות,
חיבור לילדה הפנימית,
תפיסות חיים, עוצמות ויכולת בחירה מחדש

אני מאמינה שלא צריך ללמד את הגוף להיות קליל ומשוחרר.
זה הטבע שלו.

כמו שמש שלא צריך ללמד אותה להאיר,
רק להזיז את מה שמסתיר אותה.

המטרה היא לא שתהיי אישה אחרת.
המטרה היא שתחזרי לעצמך.
שתוכלי לשים גבול בלי להתפרק.
שתוכלי לבחור אחרת.

אני לא באה לטפל בך.
אני באה לעזור לך לשחרר.
ואז כל הניסים  יקרו מעצמם. מתוכך.