אני קמה בבוקר וכמו רוב המין האנושי.
לוקח לי שניה, אולי פחות לדעת איזה יום היום, מה השעה פחות או יותר לפי השמש, איפה אני, מה אני אוהבת, מה מגעיל אותי ואיזו מוסיקה נעימה לי ושצליל של כינור עושה לי לא נעים בגוף. זה מי שאני. מלא אינפורמציה שמתחברת למה שאנו קוראים זהות.
וזה קסם. כי כל מה שאני נמצא מחווט לי בראש.
כל הזכרונות שלי והידע שלי – הוא אני. עכשיו נדמיין שהחיווט שלי הוא שדה עם מלא מלא שבילים. כל שביל הוא זכרון. ידע.
אז בדימנציה – השבילים נעלמים. נקודה A כבר לא פוגשת את נקודה B.
אבל זה לאט…לאט… זה מתחיל בקטנה.
ברגע אחד שאתה נוהג באוטו ואין לך מושג איפה אתה. איפה צפון ואיפה דרום ולאן אתה נוסע.
ואז פתאום לא זוכר איך קוראים לנכד הזה. אז אתה מתחיל להמציא מילות קישור ותואר.
"בוא לפה יפה שלי" רק כדי לא שירגישו שאין לך מושג איך קוראים לו.
ובשלב הזה זה עוד מצחיק וקטן. אבל עוד שביל נעלם ונאלם.
ועוד חלק ממה שאתה יודע איננו. ועוד פיסה של מי שאתה כבר לא שם.
ועוד פיסת תפקוד נעלמת. זה מגיע למצב שאתה אוכל והמזלג שאתה מחזיק ביד פתאום אין לו משמעות. אז מתחילים להאכיל אותך.
ויש בושה. המון בושה. וכל מי שסביבך מבין שלשכוח שמות זה בקטנה.
ואני אעצור כאן. כי חג היום. וכי באמת אי אפשר להבין דימנציה ובאמת – לא מאחלת לאף אחד שיבין.
בגדול זה תהליך בדיוק הפוך מתינוק. אצל תינוק כל יום נוצר שביל חדש.
אצל חולה דימנציה כל יום נמחק אחד. וכן- חלק מהמחלה היא פליטת מילים.
לכן, כשהבת של שלמה גרוניך אמרה שהוא חולה, כל מי שיודע, הבין. כי זה גם חלק מהמחלה. אמירת שטויות.ולכל אלו שלא מבינים איך הוא מצליח לעשות הופעה שלמה – רק תדעו שהשבילים העמוקים והחזקים ביותר במוח שלנו (וזה מוכח מחקרית) הם שבילי המוסיקה.
אז שחררו. יש מלחמה ביבשת לא רחוקה. יש (בטוח) עוד קורונה.
ואני אישית אשמח ללכת לראות את ההופעה שלו מוחזרת לבימת העיר בה אני גרה שבוע הבא. ולא איכפת לי איך יקראו לי. או למה ישוו אותי.
כי אני יודעת מי אני. וזו זכות עבורי. (מקדישה לאבא שלי שגם כבר לא יודע מי הוא, או מי אני- אבל אני יודעת מי הוא
)
