היא שוכבת על מיטת הטיפולים. שתי הידיים חשופות משרוולים מונחות על הבטן. כאילו במקרה, כי זה נוח. כשעצם כל מה שהן רוצות לעשות זה להסתיר, לא להחשף כדי לא להיפגע.
מתאמצת להרגע. לוקחת כמה נשימות אבל הן נתקעות קצת מתחת לגרון, הכיווץ הפך להיות חלק ממנה.
כבר לא זוכרת איך זה מרגיש להיות אחרת. כ"כ התרחקה מאותה ילדה שהיו לה צבים וארנבים. אותה ילדה שנעלה נעליים רק בביקורים אצל סבתא.
היא שכחה את הקול שיוצא מהגרון כשהיתה שרה. לא היתה מפסיקה לשיר. עד שאמא שלה אמרה בלי משים "נו מה יהיה? ג'ננת מוחי". היא שכחה. היא שכחה את המשחקים ההמצאות והשמחה שהיה בה.
עכשיו היא בסדר, עכשיו היא מסודרת. עכשיו הכל הופך להיות חלק מתבנית מוכנה של חיים. נשואה
תואר ראשון
עבודה
ילדים
מכונית
חופשה בחו"ל
ריפוי בעיסוק לילדה
פילאטיס פעמיים בשבוע
היה שלב שבו היא ללא ספק היתה מרוצה.
התחתנה לפני כל החברות, סיימה את התואר ומצאה את העבודה בבועה הנחשקת של ההייטק.
עדיין באותה בועה, 18 שנים אחרי, עדיין באותו תפקיד.
רק שלא ישתנה משהו – רק שלא יתפרק שום דבר.
