"לרקוד כאילו אף אחד לא רואה". אבל מה עם לרקוד כשמישהו כן רואה?
מה גורם לנו להכנס לרחבה או להשאר מחוצה לה. אני זוכרת בבירור את שרון הילדה, הנערה שלא נכנסה לרקוד אם אין לפחות עשרה אנשים שרוקדים.
רק כדי להטמע, רק שלא ישימו לב. אלי. לזה שאני לא כזאת רקדנית. לזה שאני לא יפה. או לא הכי יפה. לזה שאני לא מאמינה שאני לא צריכה להיות שם. יושבת שצד ומסתכלת על אלו שבפנים. רוקדים ונהנים כאילו אף אחד לא רואה.
אבל רואים. כמה שיפוטיות יש בתוכנו. שעוצרת אותנו מלעשות דברים שאנחנו, או הגוף שלנו רוצה.
לרקוד, לשיר, לצרוח או אולי לצחוק בקול גדול. לחיות.
זוכרת שאפילו את האפצ'ים שלי בלעתי. רק שלא יפריע.
שינוי לפעמים קורה ברגע אחד. לפעמים זה תהליך. הבנה.
שאנחנו לא פה לתמיד. שהכל קצוב.
שהזמן ממשיך אם נהיה ברחבה או לא. אם נרקוד או רק נתבונן ונחזיק.
אם נשיר בקול. או נשתוק. הזמן ממשיך בשלו. לא עוצר ומחכה שאהיה מוכנה.
לפני שבועיים נכנסתי למועדון הקשיש בהרצליה. לחגוג עם אבא יומולדת.
נכנסתי לרחבה. הרחבה שהיתה ריקה.
רקדתי ואיכשהו היא נמלאה. באנשים.
בחיים. רוקדת גם אם מישהו רואה.
