1982. "בית פוסטר" הרצליה, כיתה ד'. אני עם מצופי קלקר לבנים עם נקודות כחולות.
הם קשורים מסביב לבטן שלי ואני כאילו קשורה לשפה של הבריכה. לא עוזבת. גם כשיודעת שאני ברדודים.
לידי עוד 4 ילדים וביחד כולנו "קבוצה ד". בתרגום חופשי זה "אין סיכוי שתדעו לשחות בשבועיים הקרובים".
קבוצה א' זה הפליפרים שפשוט נראה שנולדו במים, הם משפרים סגנונות. אגב אלו בדיוק אותם ילדים שבטיול השנתי דילגו בין האבנים בטיפוס ההר לעומת אלו (כמוני) שמדדו כל צעד באימת מוות.
את רגעי הבושה וחוסר האונים שם קשה לשכוח
מאז עברו המון שנים ולמדתי איך לא לטבוע. באיזשהו שלב אני ממש זוכרת שגם ידעתי לשחות. חזה. עם הראש בתוך המים ועשיתי לפחות איזה 15 בריכות ברצף. אבל זה היה בזמן שמדונה היתה הדבר הכי חם בעולם.
יותר מדי שנים של "לא לטבוע" ואז גם לשמור שהילדים לא יטבעו – הרחיקו לי את האמונה שזה יקרה מתישהו.
עצבנו אותי כל ה "כן עשיתי היום 25 בריכות על הבוקר".
אבל אני אוהבת לאתגר את עצמי. ולכל דבר יש את הזמן שלו. כך שעם חברה, שאתגר הוא שמה השני, התייצבנו ושמנו את הבושה על השולחן אצל המורה הכי טובה שאני מכירה. הגענו עם חוסר יכולת או רצון להכניס את הראש למים
ברגישות ומקצועיות, גלית קיבלה 2 מאותגרות שחיה וע"י התיידדות עם המים, קואורדינציה וטכניקות אנחנו כבר במקום אחר.
במסדר הבושה, אם היה קורה היום, היו אומרים שאני בקבוצה ב'. או שבכלל לא הייתי נעמדת שם. אבל זה סיפור אחר.
אז קבלו אותי. לא שחיינית מקצועית …
אבל כבר "לא טובעת" בסגנון חתירה
