"על מה את מודה ב 2020" היא שאלה. התגובה המתבקשת הייתה עיוות פנים לא מחמיא.
ובכל זאת. השאלה תלויה עדיין באוויר. אז קצת מעבר לאגו והכעס הברור עליה
ועם יותר חיבור ללב התחלתי למצוא סיבות להודות. בהתחלה זה היה טכני, על מה שמובן מאליו (שברור שהוא לא) הבריאות, על האהבה, הילדים, ההורים.
אבל כמו רוב השאלות הפתוחות, התשובה נגמרת בדרכ אחרי 8 מילים. ואז צריך לענות באמת.
לקח לי רגע.
כמו ללכת לאיבוד בתוך האוקיינוס והכל מעורפל וחשוך עד שיש לפתע גישה למשקפת. כי פתאום הגיע רגע של בהירות.
צללתי עמוק ופתאום ראיתי. התבוננתי. בכל היופי שמקיף אותי.
הוא לא שלי. הוא רק מסביבי. אני חלק ממנו כמו שהוא חלק ממני. הכל היה שם.
2020 הביאה איתה המון. את האתגר להשתנות ועדיין להשאר נאמנה לעצמי.
תרגול לגמישות מחשבתית מצד אחד ושמירת הגבולות ההכרחיים של חשיבה עצמאית ומיון מידע.
את המאבק הפנימי האמיתי בין שמירה על ההורים לבין הרצון לחבק ולאמץ אותם קרוב קרוב ללב.
את הצורך לראות דברים מנקודת מעוף הציפור.
השנה הזו עדיין כותבת את עצמה בספרי ההיסטוריה.
בספרי ההיסטוריה שלי יהיה כתוב שב 2020 חזרתי להיות בת 4. ילדה קטנה שלא יודעת לקרוא שעון.
התעוררתי כשסיימתי לישון.
שיחקתי. במטבח, בגינה.
טיילתי. ברחוב מחוץ לבית ובשדה שקרוב.
כשפיהקתי פשוט עצמתי עיניים ונרדמתי.
והתבוננתי.
פשוט התבוננתי.
כמו ילדה. על העולם.
שהיא חלק ממנו והוא חלק ממנה.
תודה
