החדר שלי

היה לי חדר קטן… מרפסת שההורים סגרו וחילקו לשניים.לי ולאחותי הגדולה.
ההפרדה היתה עם תריס שדרכו היינו מעבירות פתקים בלילה.
החדר היה צר וקטן אבל הוא היה מפלט עבורי
החדר שלי היום (חוץ מזה בו אני ישנה) הוא חדר של 12 מ"ר. הוא גדול. הוא כבר 14 שנים – הקליניקה.
החדר שבוא אני פוגשת אנשים. אבל גם את עצמי.
במהלך השנים הוא שינה את פניו. כמוני.
דברים שרכשתי, דברים שאספתי, דברים שקיבלתי יצאו ונכנסו בהתאם לרוח – הרוח שלי, ההשתנות שלי.
אבל כמה דברים נשארו כפי שהם מהיום הראשון
השמש שנכנסת מהמזרח בבוקר
הקיר הירוק (הרבה לפני שהצבע הזה נהיה אופנתי)
ומהלך המפגשים. מפגשים שבאים ממקום של חקירה, סקרנות, הקשבה מלאה ומציאת פתרונות וכלים נכונים. ובהשתדלות גדולה להיות בענווה – שלא תמיד יש לי פתרון, לפעמים רק עיניים טובות וחוסר שיפוטיות.

החדר הזה הוא גם היום – מפלט עבורי. מאפשר לי להתנתק ולהתחבר.
במשך 14 שנים הקירות האלו שמעו כבר הכל. אנרגיה של צחוק מתגלגל, בכי מהנשמה, שיתופים, חיבוקים, ריקודים, תה בחורף ותמיד יש מים. תמיד שואלים אותי אם אפשר לסיים טיפול ולהמשיך לישון בו.
בשבתות זה החדר שבו הדור הצעיר של המשפחה משחקים בו. יש בו משהו ממגנט שמאפשר יצירתיות ומשחק.
לפני 5 שנים באה הקורונה וגדעה את הסדנאות שבהן נשים פגשו נשים ולמדו יחד.
הנעתי מחדש בהתרגשות ואז אבא שלי מת ומלחמה.
סחרחורות שטורפות הכל. אבל אני לא מוותרת. אני יודעת שזה צריך להתקיים.
הלב שלי התרחב אל עצמו ואני מוכנה ומתרגשת להניע מחדש את המרחב למפגשים של נשים. סקרניות, צמאות לעוד ידע, עוד כלים, מפגשי עיניים, לב פתוח והקשבה. הדדית.
סיימתי מחזור א' של יסודות המדיטציה ואני פותחת מחזור נוסף.
נכון. בכותרת זה יסודות מדיטציה ומיינדפולס אבל זה הרבה יותר. זו הזדמנות לפגוש אותך. לפנות זמן ושקט. לשאול שאלות, להבין מה מניע אותך, מה מטריד את ליבך, מה את לא אומרת לאף אחד…גם לא לעצמך, מה את אומרת יותר מדי. זו הזדמנות לשינוי. זו חקירה. זו מעבדה – שהמושא הוא את. כל השאר זה רק כלים וטכניקות.
אני לא יודעת איך לקרוא למרחב הזה כבר. לחדר. אבל "קליניקה" כבר לא מרגיש לי נכון.
מתלבטת בין "הסלון של שרון" ל"מעבדה" ואולי זה פשוט "החדר" או "החדר של שרון" כמו שהיה לי אז. כילדה.

השמות שונים, המהות היא אחת. אז בקרוב…ממש בקרוב
Stay tuned…