בקיץ האחרון ירדה עלי הידיעה שאני צריכה ריפוי. ריפוי עמוק.
שאני לא בטוב. מתפקדת, מחייכת אבל משהו בפנים פצוע. עצוב והאנרגיה נמוכה. אני צריכה ניתוק מלא מהיום יום שלי באופן מוחלט.
גם ידעתי בתוכי עמוק עמוק שאני צריכה להיות בסביבת ילדים. מלא ילדים.
חשבתי לפרסם בפייסבוק שאני "סבתא להשכרה" אבל זה היה נראה מוזר מדי…וזה אקראי ולא מספיק.
לא ידעתי איך ומתי אבל זה בער בי. דיברתי על זה, הנכחתי, אבל לא היה לי מושג.
ואז במלאכת מחשבת של הכוכבים, נפלה לידי הזדמנות "לנדב" את עצמי לעבוד בגן, אצל חברה. היא חיפשה עובדת לקייטנה ואני פשוט הייתי שם.קפצתי וחייכתי כאילו היא הציעה עכשיו מיליון דולר מזומן ביד. "אני!" היא לא הבינה, חייכה וחשבה שאני צוחקת.
קפצתי ל"תמנון" להצטייד בבגדי "זרקתי עלי משהו ולא איכפת לי שיהרס"
הודעתי למטופלים שאני יוצאת לחופשה ל 10 ימים והם ישר שאלו לאן אני טסה.
תליתי שלט "סגור" והתייצבתי.
את מה שחוויתי ברמה הפיזית – 10 אימוני קרוספיט ברצף לא יספרו.
את מה שחוויתי ברמה הרגשית – אני רק היום יודעת לספר.
מהרגע שנכנסתי לגן, נכנסתי למצב הוויה. נוכחת על מלא בכאן ועכשיו. אין ברירה. את לא יכולה להיות עסוקה בעצמך כשמסביבך 30 זאטוטים.
כל כולי עם הילדים, בבכי שלהם, בצער הפרידה, בשמחת החברים, בחדוות היצירה, במשחקי הדמיון, בהתבוססות בחול, בהתלהבות של שפריצים של מים, בהרדמות, בחיוך המבויש. החלפתי חיתולים, האכלתי, צחקתי, הרמתי, הורדתי, סיפרתי סיפורים, חיבקתי, עשיתי ספונג'ה, רחצתי כלים, עשיתי 40 כריכים עם ממרח תמרים. הרגשתי כל הזמן את כל רמ"ח איברי.
אבל כל כולי עבור מישהואים אחרים. אין אני. 10 ימים שהפקדתי את נפשי בילדים האלו – ולא טעיתי.
נרפאתי. נשמתי התמלאה ברוך, בשקט. מוחי נגמל מעודף חדשות. צחקתי ונהניתי כמו ילדה. בת 51 אבל ילדה שרק רוצה לראות את העולם נורמלי מחדש. נשמתי.
הבנתי שהסבה מקצועית לא תהיה פה – כל אישה בגן הזה צריכה לקבל מעמד של חסידת אומות עולם בעיני.
**
ריטריט מנתק אותך באופן מוחלט מהיום-יום.
אבל הוא לא חייב לבוא בצורה של התבוננות בעצמי, מדיטציה, אוכל צמחוני, תרגולי יוגה וזריחה במדבר.
הוא יכול לבוא בתצורות רבות. ולפעמים זה מה שצריך – לבטל את העצמי ולהיות שם עבור מישהו אחר. בנתינה .
חודש לאחר מכן נרשמתי ליוגה, שבאופן מפתיע ומרגש אני עדיין מתרגלת. והתחלתי ללמוד הנחיית מדיטציה ומיינדפולנס.
השבוע חזרתי לגן. הפעם בתור המנחה לערב יום האם.
מתוך אותו ריפוי שקיבלתי מהילדים יש בי היום את האנרגיה לתת מתוך שמחה אמיתית ולהעניק – חזרה לאותן אימהות.
התרגשתי מכל רגע אבל במיוחד מזו שאמרה לי בסוף הערב שהיא לא זוכרת מתי צחקה כך מאז ה 7/10.
ואז נפל לי האסימון. של מעגלי נתינה ועשיית טוב למישהו אחר.
לעשות משהו עבור האחר ונדיבות היא הקרקע לצמיחה, לשינוי, לאהבה.
שני הדברים הגדולים האלו לא היו קורים בלי שני אנשים (ועוד המון גורמים בדרך כמובן)
קרן, חברה שהאמינה בי פעמיים ברמה המקצועית וכבר המון שנים ברמה החברית וגגנת שצריך לשפכל.
אלון פאר המורה המיוחד שמרבה טוב בעולם ומפיץ כל כל הרבה חמלה וידע. שחשף אותי לעוד כלים. (תעקבו אחריו)
אז אם אתם מוצאים את עצמכם באיכסה יומיומית, תפתחו את הראש, תחשבו רגע. מי יכול להנות ממה שיש לי לתת?
מי צריך חמלה יותר ממני? מי צריך אהבה יותר ממני ולכו על זה.
זה מרפא.
