שלום קורונה

שלום קורונה,

בשלב זה לא אצרף כינוי כמו אהובתי או יקירתי. אני עדיין לא סגורה על רגשותיי כלפייך אז בואי נשמור על פורמליות.

מסתבר שבזמן שבעטנו החוצה את 2019, כמו שכנה שבאה בשביל כוס סוכר ונתקעה. לא רצויה, מעייפת, מוכרת כל כך, זרקנו תרוץ וסגרנו עליה את הדלת.

שמנו פודרה, השקנו כוסות שמפניה (או סודה)והיידה כנסי כבר 2020.

מסתבר שבזמן הזה את כבר היית שם, קורונה, בחרת איזה מחוז אסייתי עם שם שמורכב רק מאותיות אהו"י.

אבל מי שמע עליך אז? היית רחוקה. אולי איזה כותרת מישנית במהדורת אף אחד לא רואה, בין מחירי הטיסות של הקיץ לכתבת הפלאפל הכי טוב שתחיה אוהבת.

והנה הגעת לפה. טוב תכלס, גם לפה.

בנרטיב הזה אין עם נבחר או סגולה, כולם הגיעו לשוקת אבל הפעם אף אחד לא רוצה לשתות במקום ציבורי וגם קשה עם מסכה על הפרצוף.

יש כאלו שאומרים שהגעת כסוג של עונש, יש כאלו שחושבים שאת מתנה.

אני חושבת שאנשים ממהרים לתייג דברים ולשים אותם במחלקת טוב או רע.

לא נראה לי שיש לך תודעה כלשהיא. את מה שאת. חלק מהטבע.

ואנחנו מגלים בחזרה שגם אנחנו. לא בלתי מנוצחים. אין לנו שום סופר כוח.

חלק משרשרת אינסופית ואולי פגומה של היקום.

ובשרשרת הזו אין מנצחים. יש חיים אבל מולם יש גם מוות. יש חזקים ויש חלשים. החזק שורד, לא במובן של השרלטן ועם לשון חלקלקה אלא במובן הכי בסיסי של מע' חיסון וגוף שיכול להגיב מעצמו לבד ואולי עם עזרה מבחוץ.

אך החלשים, לא משנה באיזה גיל שעזבו את גופם, זה קרה בחדר מבודד. בלי מילה אחת מנחמת או מבט מרגיע בעיניים. הקרובים אליו רחוקים, בלי יכולת להפרד. צער בלב ללא מזור.

ואני יודעת שזו לא את שהחלטת על בידוד.

את זה החליטו ממשלות. מתוך חוסר וודאות ופחד שמערכות הבריאות יקרסו כשבתרגום בגוף הסרט זה אומר שלא יוכלו להציל את כולם.

הפחד כל כך גדול שהחליטו לקחת את כל מה שמגדיר "חיים" ולהקפיא אותם. Play dead.

להציל. אבל כמו מי הולך רגל שכדי לא לדרוך על חילזון מועך 17 נמלים חרוצות. לא בכוונה. צרוף נסיבות.

לכל דבר יש מחיר. אנשים ללא פרנסה. אנשים בבתים עם אלימות מסוגרים בתוכם. תסכול ואי וודאות בתוך 4 קירות.

החיים כמו שהכרנו אותם – מתרחקים. אולימפיאדה ואירוויזיון בוטלו, בתי כנסת, מסגדים וכנסיות ריקים מאדם. כל מה שברור – פשוט כבר לא.

אנחנו במבצע עולמי להציל, אבל בינתיים בתי האבות מסוגרים כפצצה מתקתקת.

הזקן האישי שלי, הדימנטי, כבר שלושה שבועות יושב בבית, בלי המועדון שהיה לו מרכז חיים ונחמה.

הוא שמור טוב בביתו ממך אבל דועך מיום ליום. והזקנה האישית שלי, סועדת אותו.

ואת כל זה הם אמורים לעשות בלי חיבוק, בלי אהבה ותמיכה.

לקח לי זמן להתרגל ללא לחבק, בהתחלה זה ממש לא הצליח. הענין הזה עם המרפק לא תפס, זה ממש מוזר.

אבל אל תדאגי, מבטיחה לא להאשים אותך – את "נקלעת לסיטואציה".

מצד שני, המון חיות בית אומצו והכלובים ריקים.

המוני מתנדבים שחוצים גילאים ומגזרים. ופתאום לא רצים על כל דבר לרופא.

ותאמיני או לא – אולי בזכותך תהיה ממשלה. פתאום זמן המשפחה הוא לא זמן איכות. הוא 24/7.

למדתי לשזור שום ולהפוך את הגבעול שלו לממרח. גיליתי שכשאין סדר יום כבר אין משמעות לשמות הימים.

גיליתי שאוכל שמכינים אותו בנחת יוצא טעים שבעתיים. גיליתי את הילדים שלי במצבים אחרים.

גיליתי שאני מעדיפה לצחצח את הגינה ולהרים כל עלה שנפל מאשר לעשות ספונג'ה.

גיליתי שגם אני נעה בין טוב לרע. בין שמחה לעצב.

בין תסכול לשמחה מתפרצת. גיליתי שבתוך האילוצים יש בחירות שאני יכולה לעשות ולקיים.

ולכן, על אף היותך ועל אף ההנחיות.

אני עושה את הבחירות שנכונות לי במסגרת האפשרויות ומוצאת המון רגעים של אושר.

אף אחד אינו יודע מה ילד יום. השנה כבר הוכרזה כשנת הקורונה. אם נצא "בשן ועין" או חבוטים ומוכים.

אני מחכה שתהפכי להיסטוריה. את שלך כבר קיבלת. הפכת לסלב. ואיזכורי ההאשטאג שלך נראה לי כבר עקפו את המלכה אליזבת.

אני מחכה לחזור לחבק להפגש, לראות את החיוכים. לנסוע להורים בלי אליבי מוכן מראש. לגעת.

מחכה לחזור לחיים כפי שהם ראויים להחוות. לא צריכה חו"ל כרגע באמת. רק שיגרה טובה.

אני פותחת את הקליניקה כל יום. שוהה שם, דואגת שהשמש תיכנס. מחכה שגם אנשים אהובים.

תכף החג מגיע ולמרות שהוא הכי "מה נשתנה", הכל השתנה – חוץ מהרוח.

קורונה, נראה לי שהבנת, זה לא את – זה אנחנו. אז יאללה ביי.

לא שלך, לא בהוקרה, בטח לא בהערכה.

שרון.