30.9.23 יומולדת. הלב מבולבל. מצד אחד 50 (סמאללה) מצד שני אבא בימיו האחרונים
ומחר אני חוזרת לארץ (to be continued) כמה כבר אפשר לשמוח? כולם אמרו לי – תשארי. תחגגי את יום ההולדת שלך. החלטתי להשהות בעוד 24 שעות את החזרה, יותר מזה החלטתי להיות בשמחה. אז לא נרדמת.
חושך, הכלבים שדפקו שינה כל היום על המדרכות עושים תחרות "מי פה הגבר" בנביחות על. מתהפכת.
פתאום עולה תמונה בדמיון ;אני מחזיקה בלוני "50" בתוך המפל של באגסו.
ותוך כדי שהתמונה מתרחשת במוחי עולות לי גם מילים לפוסט יומולדת.
של נשמה שכותבת לאישה. לילדה.
חיכיתי בסבלנות (האמת שלא) לרגע שהבנות יעשו קולות של התעוררות, שמתי לעצמי שיר, רקדתי במיטה והודעתי: הולכות למפל לעשות תמונה.
זרמו איתי. מה זה זרמו איתי.
3 נשים, אחת רישמית בגיל העמידה עם מספרי בלונים מוכספים ברחובות המג'ויפים של העיר,
נהיה פסטיבל. ממש. מה שלא נלקח בחשבון הוא שדרמסאללה מפוצצת באנשים שבאו לליגת הקריקט העולמית.
הרבה אנשים – קצת מפל. (כמו גידי גוב שנשאר למנוחתו עם אלף איש בים)
אז בדמיון המים זורמים לי ברגליים, החצאית קצת נרטבת והמפל מבצבץ מאחורי. תמונה שווה
בפועל התמונה צולמה בדרך למפל עם מלא זבל של מטיילים בזוית שבה הצליחו לא לראות אף אחד. עם קקי של עיזים בצדדים.
אבל! כשיש לי תמונה כזו עוצמתית בראש, המציאות לא מעניינת אותי
תודה אהובות על חווית יומולדת שהיא לגמרי חד פעמית יוניקורנית (אי אפשר לשחזר טרללת שכזו)
על תמיכה והכלה בשעות של רכבת הרים רגשית.
על טיול מיוחד וספונטני (עבורי) על צחוקים, על התכלבות, על זרימה והתעקשות.
על קבלה מלאה ואהבה. תמשיכו להנות.
חייבות לי רישיקש
Every woman needs one good husband at home and two good friends in India.
אחייותי למסע ולחיים יוני רומנו והדס חלמיש
