מיטה זוגית. שעתיים לפני חצות, אני מנסה לישון אבל המיגרנה הופכת אותי לגוש של כאב וסבל. העיניים כואבות, האור הקטן מהמסדרון מסנוור כמו ניאון איצטדיון כדורגל. הוא על ידי, מתהפך ומחפש את התנוחה הטובה להירדם. אני פונה אליו ומבקשת "ממי תעשה לי עיסוי בראש".
אולי מהעייפות, אולי מזה שנמאס לו שאני כל הזמן בכאב, הוא עונה בצורה לקונית "אין לי כוח".
בלי להתבלבל אבל גם בלי להבין מה אני עושה בלעתי את העלבון, הפגיעה, האכזבה ואת הכאב ותוך כמה שניות פשוט התחלתי להרביץ לו.
מחוסר אונים ומתסכול אבל בעיקר מאיבוד שליטה. פרצתי בבכי והתחלתי להכות אותו. "איך אתה לא רואה שאני סובלת" זעקתי תוך כדי.
כמו בור שחור ללא קרקעית עם שלט קטן "ברוכה הבאה לאי-שפיות" ואני עומדת בפיתחו.
אני לא הייתי אני. הייתי משהו אחר שעטה את חליפת הגוף שלי.
תוך כדי, שחר נכנס לחדר השינה מבועת ובוכה ושואל "אמא מה קרה לך?" ואני שולחת אותו לחדר עם הבטחה שלא קרה כלום.
ובתוכי הקול שאומר "ל…רק אמא שלך איבדה את השפיות"
באותה התקופה אני נשואה ואמא ל 3, בת 35, קרייריסטית בעלת בית דו מפלסי עם גינה, משכנתא, רכב צמוד וקרן השתלמות.
אבל מאחורי הקלעים הייתי אישה לא מסופקת ועצבנית עם מסכת "הכל טוב" ואז מתפרצת בשניה בבית על זה שהתיקים של בי"ס עדיין ליד הדלת.
סבלתי ממיגרנות על בסיס קבוע, כל סופ"ש אני במיטה וחיים לוקח את הילדים לחוות התוכים או לביקור הורים כשאני במיטה עם הכאבים וההתפרקות השבועית.
אבל כמו כוס שקטנה מלהכיל, פתאום הגיעו כמה אירועים בסמוך שעצרו את הכל. חברה שחלתה בסרטן, קשיים לאחד הילדים וקולגה שגיליתי מועל בכספי החברה.
הגוף שלי לא יכל עוד להכיל והכל נעצר. תרתי משמע.
הרגע הזה במיטה היה שיאה של עצירות. עצירות שנמשכה חודשיים. חודשיים בלי יציאות. כאבי בטן קבועים, דימומים וחוסר אונים מוחלט שלי ושל הרופא ששולח אותי מפה לשם ובין תור לתור עוברים שבועות. קולונוסקופיה היתה באופק של עוד שבועיים מאותו הרגע.
אבל אני כבר איבדתי את עצמי, את היכולת לחשוב בבהירות, את היכולת לחייך.
בבוקר למחרת חיים שיתף אותי בבהלה שלו. לראות אותי במצב הזה. אמר שהיה עם היד על הטלפון להזמין רופא שיתן לי זריקת הרגעה. הבושה עטפה אותי.
התקשרתי שוב לרופא המשפחה בבכי והוא כבר לא ידע מה לומר לי.
השעה היתה 10 בבוקר. התישבתי מול המחשב, פתחתי את האינטרנט מתוך הבנה שאני חייבת למצוא פתרון בעצמי.
החיפוש הוביל אותי לריטה, דיאטנית קלינית שמשלבת תזונה, דיקור וצמחי מרפא. יצאתי ממנה עם רשימה של מה לאכול ובמה לא לגעת, עם תוספי תזונה בטעם של דשא רענן. יצאתי ממנה עם תקווה.
4 ימים של תזונה מדויקת הביאו לתוצאת המיוחלת. הגוף הרפה ושיחרר (:
הגעתי לקולונוסקופיה 10 ימים אחרי אישה בריאה. מבחינת הרופא פחות.
אובחנתי כחולת קוליטיס (דלקת כרונית במעי, בן דוד של קרוהן – לא כיף בכלל).
הוא המליץ לי לקחת כדורים כל יום, כל החיים. סירבתי בנימוס.
כמה חודשים לאחר מכן, מתוך פרץ אנרגיה שהתחיל לזרום בי ובריאות חדשה שלא זכרתי שיש, נרשמתי ללימודי קיניסיולוגיה (שחרור חסמים מתת המודע).
בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לעולם בו מדברים על גוף ונפש והחיבור ביניהם. פתאום הבנתי מהו תת מודע, תפקידי המוח, כיצד הוא פועל, מהי מחשבה,
מהי אנרגיה אבל בעיקר הבנתי שאני תוצאה של סך חוויות חיי.
אחרי סימסטר אחד ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. היתה בי תשוקה להעביר את זה הלאה. לא הבנתי איך יכול להיות שאנשים בוגרים ואני ביניהם מסתובבים בעולם בלי לדעת על עצמם כמעט כלום. הרגשתי פשע לא לדבר על זה. האמת היא שדי חפרתי. לכולם.
התחלתי לאסוף אנשים ולקרוא לזה חוג בית ופשוט שיתפתי. הכנתי מצגת יפה וסיפרתי על גוף, על נפש, על מנגנוני המתח ומה הוא עושה לנו.
התנדבתי בכל מקום שהסכימו לקבל אותי, בי"ס, גנים, מתנ"ס. ילדים ומבוגרים. רציתי להשמיע את קולי. באופן מפתיע היו מי שהקשיבו.
בסוף אותה שנה התפטרתי. פתחתי קליניקה. עם מעט ידע אבל עם אמונה גדולה שמשהו חדש ונכון מתחיל לקרות.
תקופת העצירות הזו היתה אחת התקופות הכי קשות בחיי ויחד עם זאת אני מברכת עליה כל יום בעשור שעבר מאז.
מאז אני עדיין ממשיכה ללמוד, לאסוף כלים, להתמקצע.
הקליניקה פועלת וגם אני. פוגשת אנשים בנקודות שונות בחיים וביחד אנחנו פורמים קשיים פיזיית, נפשיים ומנטלים.
בקולונוסקופיה האחרונה הרופא אמר שאין כלום ואולי טעו בכלל ועדיין מבחינתם אני חלק מסטטיסטיקה.
והסטטיסטיקה אומרת שכרוני זה לכל החיים.
עדיין, אני הכי בריאה שהייתי אי פעם.
ברוך שעשני נקבים נקבים.
ברוך שעשני
