בגיל 36 היה לי הכל.
לא היה לי צ'ק ליסט אבל בגדול זה כל מה שאישה גנרית בשנת 2009 היתה רוצה; בעל, 3 ילדים, בית, משכנתא, רכב צמוד מהעבודה, עמדה בכירה, קרן השתלמות ופנסיה.
בנוסף, היו כמה דברים שהזדנבו לחיי בלי הזמנה; מיגרנה אחת לכמה ימים, צרחות בלי שליטה על זה שהתיקים שלהם ליד הדלת ולא בחדרים,
(זכורה לי לפחות צלחת אחת שהטחתי על הרצפה מעצבים) ולקינוח, די הרבה מרמור.
לקראת גיל 37 הגיעה פתאום גם עצירות. פיזית. לחרבן הפך לחלום (excuse my french).
להגנתי אומר שבחיים לא סבלתי מעצירויות. להיפך, הבטן שלי, שתמיד עיכלה והתמודדה יפה עם אוכל וחוסר שתיה – ידעה להתמודד יפה גם עם כל מה ש"שמרתי בבטן".
אין מה לעשות, זה חלק מהענין, כשאת רוצה שכולם יאהבו אותך או לפחות יהיו מרוצים וחלק גדול מהזהות שלך זה חיוך ונחמדות, הבטן צריכה לבלוע מלא שיט.
וכך 30 שנים גרוסו מודו של הסכם בע"פ ביני ובין הגוף שלי שאני "בולעת" והוא מעכל – פסקו.
בלי הודעה מוקדמת, בלי שיחת שימוע, הוא שם את המפתחות ובדלת הסתכל עלי במבט של הירואין שיק וסינן "לכי תחפשי".
וחיפשתי. מה זה חיפשתי. את עצמי בעיקר.
הלכתי לאיבוד. עברתי ימים שלמים בין כאבים פיזיים, התפתלויות, שעות בשירותים, מעבר מרופא כזה לאחר, בדיקות.
וכלום. נאדה. מעבר לסבל הפיזי, כל יום איבדתי עוד חלק מהשפיות שלי. ליטרלי.
חודשיים (!!) לתוך העצירות אני מתקשרת לרופא המשפחה, בוכה
הוא אומר לי " אבל יש לך קולונוסקופיה עוד 10 ימים, זה ממש מהר". עניתי לו " אתה כנראה לא מבין באיזה מצב אני".
סגרתי את השיחה איתו והבנתי שאני צריכה למצוא את הפתרון בעצמי.
התישבתי מול המחשב והפכתי את האינטרט למצוא פתרון. שם התחיל מסע שלימים הציל אותי פיזית ובהמשכו יצר תנועת שינוי ענקית בחיים שלי. את מה שעברתי מאז קיץ 2010, קצרה היריעה מהלכיל. למדתי, לומדת, חקרתי, חוקרת, שיניתי כל כך הרבה. אמונות, טיפלתי בטראומות,מטבע הדברים המון דברים שהיו חלק מחיי – כבר אינם,נכנסו דברים חדשים.
העצירות שחוויתי מכונה קוליטיס. זו מחלה כרונית שעפ"י הפרוטוקול היתה אמורה ללוות אותי כל החיים עם טיפול תרופתי. היא לא.
נרפאתי. הם מכנים את זה חולי, אני מכנה את זה נס גלוי.
בצ'ק ליסט היום אותו בעל
3 ילדים מדהימים אותו גוף, שאני במערכת יחסים נפלאה איתו (ועדיין עובדת עליה). אותה מערכת עיכול, שעכשיו קל לה.
והמון המון רגעים של אושר בלב. ושמחה. ים של שמחה
