אני הייתי ילדה עם אבא מובטל לפרקים.
אחרי כ 30 שנים במפעל חריטה במרתף מעופש בתחנה המרכזית בת"א אבא שלי פוטר.
החליפה אותו מכונה ועולה חדש מרוסיה שעלה פחות למעסיק.
שעון בצבע זהב ותודה רבה.הסטרס הלחץ והדאגה בבית היו קשים. בעיקר אמא שלא הפסיקה לדבר על זה ולדחוק בו למצוא עבודה. אז הוא מצא. רחוק יותר בפחות כסף אבל הוא מצא. הפחד ללחם היה ניכר וריחף מעל הראש כממשי. חוסר אונים היה המצב בו הוא התהלך בבית. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשהוא היה מובטל אבל אז שוב. ושוב.
מעבודה לעבודה היה קשה יותר והוא התבגר יותר. קל זה לא היה. אבל הוא לא התלונן. אמא כן.
כפועל יוצא כנראה אני עובדת מגיל 12. בייביסטר, קייטנות, ולפני הצבא ובזמן הצבא. יומיים אחרי השחרור התחלתי לעבוד ונשארתי שם 17 שנים. גם ברגעים שלא יכולתי יותר לשאת את המקום, את העבודה – נשכתי שפתיים והמשכתי.
הפחד מהלא נודע שיתק אותי.
הסיפור של להפוך לעצמאית הוא סיפור לזמן אחר אבל אילולא הטוויסט בעלילה, אני לא יודעת מה היה גורם לי להתפטר אם בכלל. אבל דבר אחד אני זוכרת.
כשאמרו לי האנשים שסביבי "מה יקרה אם לא תצליחי?" ידעתי בתוך תוכי ואמרתי באמונה שלמה שאת הלחם הביתה אני אביא. האמונה והגמישות למושג פרנסה גרמו לי להאמין ולא לבחול בשום דרך (חוקית) להתפרנס ולחיות בכבוד.
ובחודש האחרון המראות של עובדי נגב קרמיקה וטבע מחזירים אותי אחורה. לאותה ילדה של אבא מפוטר.
הערב בחדשות ראיתי את הילדים של עובדי טבע שלוקחים חלק בהפגנות. את ההורים זועקים מאיפה יהיה כסף לבית ללחם לבית ספר. והילדים שם. שומעים הכל. מחוברים לאותה תחושה של קורבנות ואני מנסה להמנע מהמילה "מסכנות" אבל זו התמונה.
אני רוצה לרגע לצעוק לכם "תעצרו"!!!
אתם לא מסכנים!
תעצרו את הקורבנות וההתקרבנות.
טבע ומנהליה כשלו ואתם צריכים להאבק אבל לרגע בטח לא בפני ילדיכם אל תאבדו את עצמכם.
החיים מורכבים ויש אתגרים ולפני כמה שנים כשקו-אופ ובנקים נסגרו כבר הבנו שאין שום דבר בטוח ובטח לא מובטח. הדבר היחידי שבטוח יש לכם זה אותכם.
אתם חיים, הבריאות שלכם בידיכם. היקרים שלכם איתכם וזה מה שבאמת חשוב.
תהיו יצירתיים, תמצאו פתרונות, תאספו את עצמכם ואל תפלו לייאוש. אין בו שום טוב.
תלחמו, תכעסו, תאבקו לזכויותיכם אבל לרגע אל תפחדו. אנשים עברו את זה ועוברים את זה בכל רגע.
אל תגרמו לילדים שלכם לפחד, תנו להם את הבטחון שאתם תגנו עליהם ותעשו מה שצריך כדי לתת להם את כל מה שהם צריכים.
תצטרכו לצמצמם הוצאות? תצמצמו.
תלכו עם ראש מורם כי אתם לא קורבנות. תדליקו את האור.
אתם אנשים עם כל הפוטנציאל הדרוש להצליח.
