"נחתתי. מה קורה?"
אני ליד מסוע מספר 3.
סיימתי את ביקורת הגבולות ואני מחכה למזוודה.
פתאום נזכרת ששכחתי להקדים את איסוף החבילה מהדיוטי פרי.
זה יכול לקרות כשמקדימים טיסה כי אבא עומד למות.
נופלים לך מהראש דברים קטנים כאלו.
"נו הילה מה קורה?"
היא שותקת. בבטן שלי מתחיל להזדחל לו נחש.
אבל לא כזה פיתון עצום אלא מין נחש מים בינוני וחלקלק הוא עושה לי סיבוב בבטן ואז מתחיל לעלות אל הגרון שלי.
"הוא מת. עוד לא הזמנו את האמבולנס. אנחנו מחכים לך"
הנחש קצת נפל למטה, אולי זה היה הלב שלי.
שתיקה.
הגוף שלי קפוא אבל העיניים מסתובבות לכל עבר,
מחפשות משהו להאחז בו.
אני ממלמלת משהו ומנתקת.
1.10.23 22:00 נתב"ג ליד מסוע מספר 3 עומדת ילדה בת 50 שאבא שלה מת.
הצרחה שהיתה לי בגרון נבלעה בחזרה לתוכי.
רציתי לצרוח שכולם ידעו שאבא שלי מת. רציתי לבכות.
אבל הכל היה תחת שליטת הנחש שאחז ולפת את הכל בפנים.
את הדם, העצב, הבהלה, היתמות, הלבד.
לא ידעתי את נפשי.
חיים מחכה לי כבר בחוץ, אני יודעת.
הרגליים שלי צועקות לכי. תעזבי את השטויות האלו של מזוודות. לכי. צאי.
במקום לצרוח עשיתי את מה שהחיים לימדו אותי. להיות פרקטית.
כי משהו בי אמר: "את כבר פה. תסיימי עם זה."
יוצאת מהפריז ניגשת לדלפק ומבקשת לאתר את החבילה ולהביא לי אותה.
על הפנים שלי חיוך מיומן של "הכל בסדר" כאילו אבא שלי לא מת.
הבוחן הוירטואלי שהיה שם נתן לי בוודאות ציון 100 על תפקוד בזמן לחץ והוסיף הערה בצד:
"הנבחנת הפגינה אחריות גדול. היא לא נטשה את תפקידה או את המזוודה.
רק את עצמה."
****
את כל האנרגיה שנתקעה לי בגוף מאותו הרגע שיחררתי בערך חצי שנה אחרי אצל קולגה. הרגע הזה של העצב שנאחז בתוכי יצא בבכי בלתי נשלט בטיפול ממוקד.
פעם חשבתי שכאשר אדם סובל ואתה מחכה שזה יגמר, יהיה פחות עצב וכאב.
אז חשבתי.
לאובדן יש אנרגיה כבדה שצריך לשחרר.
לא משנה אם המוות הוא "סוף טוב" לייסורים – עדדין יש אובדן ואת זה צריך לעכל ולעבד
תודה שקראתם
