חיבור ללב הוא לא רעיון רוחני.
הוא מצב גופני של נוכחות.
את הפוסט הזה אולי לא תביני עד הסוף.
אולי תחשבי שאני מוזרה.
האמת, זה בסדר.
ככל שאני מתבגרת, אני פחות מתעניינת בלהיות “נורמלית”, ויותר מתעניינת בלהיות מחוברת.
חמישי בבוקר.
הוספתי ללו״ז טיפול לאישה שהנפש שלה הייתה צריכה להתרחב, כדי שלא תציק לה בחזה.
סיימתי, ונסעתי לרופא שיניים.
ניתוח מתוכנן של שעה, אולי שעתיים.
ואני כולי מכוונת מטרה:
שיהיה קל, מהיר ויעיל.
לקחתי איתי אוזניות, כי קשה לי עם הרעשים של האינסטלציה בתוך הפה. זה מכווץ אותי.
הקדמתי, ומצאתי את עצמי מול מרינה, האסיסטנטית.
איכשהו, תוך שתי דקות, אחרי ששיתפתי אותה שאני לא אוהבת טיפולי שיניים אבל באתי מוכנה, התחבקנו חזק.
העברתי לה מהלב שלי המון אהבה, ואמרתי לה באוזן:
הולך להיות טיפול מדהים.
הדוקטור נכנס.
אני מחייכת אליו ואומרת לו איזה טיפול מעולה הולך להיות.
הוא מפעיל רמקול, שם מוזיקה לטינית, ואיכשהו שלושתנו רוקדים.
ככה.
שלושה אנשים באמצע השגרה, רוקדים לפני ניתוח.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
אבל זה לא היה.
הריקוד הזה המשיך גם אחר כך, לא בגוף, אלא בחיבור בינינו.
בשיתוף הפעולה שהיה מתחת לפני השטח.
ברגישות.
בנוכחות.
מרינה ליטפה לי את היד, כי ביקשתי.
ד״ר יוסף היה ממוקד ורגיש באותה מידה.
ואני הרגשתי מספיק בטוחה להתמקד בנשימות שלי, וגם להשמיע קולות כשהגוף שלי היה צריך. האוזניות נשארו ללא שימוש.
היו שם שלושה אנשים עם גוף ונפש, בכאן ועכשיו.
אחרי שעה ורבע יצאתי הביתה, מינוס שתי שיניים, אבל עם תחושה חזקה של נוכחות.
הגעתי הביתה, הכנסתי את המפתח לדלת, ומשהו בי אמר:
לא.
את צריכה להיות במקום אחר.
יום קודם נתקלתי בפוסט של אישה בפייסבוק, ומשהו בי סימן לי לגשת אליה.
את הפרטים לא אכתוב כאן.
רק אומר שזו אישה בשעת מצוקה.
בפועל, קניתי ממנה צמחים מהגינה.
אבל האמת היא שקרה שם הרבה יותר מזה.
זכיתי לשבת איתה.
להקשיב לה.
לעודד אותה.
להיות איתה.
ככה יצא שאחרי ניתוח, עם הרדמה ודימום פעיל, ישבתי עם אישה מבוגרת ממני בשני עשורים, והלבבות שלנו היו מחוברים.
לעבוד עם הלב זה לא להיות רכה כל הזמן.
זה לא להיות נחמדה כל הזמן.
וזה בטח לא אומר שאין פחד או כאב.
לעבוד עם הלב זה להיות בנוכחות.
זה להקשיב למה שהרגע מבקש.
זה להסכים לקבל את המציאות כפי שהיא, ולהוריד רגע את הרגל מהגז.
היום הזה התחיל עם טיפול אחד וניתוח אחד.
אבל הוא המשיך עם מפגשים לא מתוכננים וספונטניים והתמלא כולו ברגעים של חיבור לבבי, אהבה ונוכחות.
וזה מה שאני מביאה איתי לקליניקה, לסדנאות ולקהילה שלי.
לא “שיטה” קרה.
לא עוד הסבר על איך נכון לחיות.
אלא מרחב שבו הגוף יכול להירגע, הלב יכול להתרחב, ומשהו בתוכנו נזכר שהוא לא לבד.
וכשיש תחושה כזו בגוף, באמת שהרבה יותר אפשרי.
אז מוזרה או לא?
אני בוחרת להישאר מחוברת.
