היא שוכבת על מיטת הטיפולים. שתי הידיים חשופות משרוולים מונחות על הבטן. כאילו במקרה, כי זה נוח. כשעצם כל מה שהן רוצות לעשות זה להסתיר, לא להחשף כדי לא להיפגע.
מתאמצת להרגע. לוקחת כמה נשימות אבל הן נתקעות קצת מתחת לגרון, הכיווץ הפך להיות חלק ממנה.
כבר לא זוכרת איך זה מרגיש להיות אחרת. כ"כ התרחקה מאותה ילדה שהיו לה צבים וארנבים. אותה ילדה שנעלה נעליים רק בביקורים אצל סבתא.
היא שכחה את הקול שיוצא מהגרון כשהיתה שרה. לא היתה מפסיקה לשיר. עד שאמא שלה אמרה בלי משים "נו מה יהיה? ג'ננת מוחי". היא שכחה. היא שכחה את המשחקים ההמצאות והשמחה שהיה בה.
עכשיו היא בסדר, עכשיו היא מסודרת. עכשיו הכל הופך להיות חלק מתבנית מוכנה של חיים.
נשואה
תואר ראשון
עבודה
ילדים
מכונית
חופשה בחו"ל
ריפוי בעיסוק לילדה
פילאטיס פעמיים בשבוע
היה שלב שבו היא ללא ספק היתה מרוצה.
התחתנה לפני כל החברות, סיימה את התואר ומצאה את העבודה בבועה הנחשקת של ההייטק.
עדיין באותה בועה, 18 שנים אחרי, עדיין באותו תפקיד.
רק שלא ישתנה משהו – רק שלא יתפרק שום דבר.
היא מחזיקה את הכל כל כך חזק, עד שהיא שכחה איך לשחרר.
היא הגיעה אליי כי הגוף התחיל לאותת. כאבי גב שלא מרפים, מיגרנות שמתעוררות בדיוק בסופ"ש, או סתם תחושה של מועקה. בתוך השקט אני מבקשת ממנה רק דבר אחד: להניח. לא להניח לקריירה, לא לילדים ולא לבית. להניח לעצמה. להסכים לנשום עמוק יותר מהגרון, אל תוך הבטן שמוחזקת חזק.
כשמתחילים לשחרר את הכיווץ הפיזי, פתאום עולה זיכרון. פתאום הקול ההוא ש"ג'ננת מוחי" הופך לצחוק קטן. הריפוי מתחיל כשאנחנו מבינות שהתבנית היא רק מסגרת, היא לא התמונה עצמה.
"את יודעת," אמרתי לה כשהיא קמה מהמיטה, "הילדה עם הצבים והארנבים עדיין שם. היא לא מחכה שתתפרקי, היא פשוט מחכה שתשירי שוב. גם אם זה קצת יג'נן את העולם."
אנחנו יוצאות מהבועה לא כדי לשבור אותה, אלא כדי לגלות שיש חיים שלמים שמחכים להחוות
כשהכל משתנה מבפנים, הכל מסתדר, ל"בסדר" חדש.
