אני במיטה, שוכבת על הבטן עם הפנים בתוך הכרית וממררת בבכי חנוק. היא כבר מלאה מדמעות ונזלת ואני טובעת בתוכה.
ילדה בת 9 שרואה שחור בולע ופחד ענק שמשתלט על הגוף. אימה שמתרוצצת במחשבות של גירושין, של פירוק, של בית מתמוטט על יושביו.
ואני לא באמת יודעת מה זה אומר, להתגרש. זו רק מילה מפחידה שאני לא רוצה שתיוחס אלי.
אמא מיהרה אחרי לחדר ושאלה אם אני מפחדת שהם יתגרשו. לא עניתי. כנראה הנהנתי. והיא אמרה לי לא לדאוג. הם לא יתגרשו.
היא הבטיחה וקיימה. הם באמת לא התגרשו.
על מה הם רבו באותה הפעם אני לא יודעת. זה היה, כמו תמיד, לא צפוי, עוצמתי, מדממה או מוסיקה ברקע לצרחות ואנרגיה אלימה של שנאה יוקדת.
גדלתי בבית שבו היה לי ברור שאמא לא אוהבת את אבא. כי היא אמרה את זה בכל הזדמנות.
התחתנה מחוסר ברירה כי היא היתה כבר יחסית מבוגרת והקמת משפחה היה חלק ממה שצריך לעשות.
אז היא בחרה בו באופן מקרי. ואם זה במקרה, אז אולי גם אני פה סוג של טעות. אין אהבה, אין רומנטיות, אין “ידעתי שהוא יהיה בעלי”.
מין מחול נסיבות שהביא שני אנשים זרים לבית עם 4 ילדים.
וכל זה מתרחש כשברקע צלילי התוכנית האלמותית LOVE BOAT שמראה שוב ושוב כמה האהבה מנצחת הכל.
תככים ומריבות אבל תמיד סוף של השלמה ונשיקה רטובה מול השקיעה.
לגדול בו בית בו אין אהבה מבחינתי אמר ששום דבר לא בטוח. הכל זמני.
לא בטוח שהחיים כמו שאני מכירה אותם יהיו פה גם למחרת. לא האמנתי לה שהם לא יתגרשו כי הם רבו. כי היו צעקות.
כי אף פעם לא היה חיבוק או נשיקה. היו חיים, היתה עבודה, היה אוכל. לא מנחם, רק אוכל שאוכלים.
היתה שיגרה שבה מתקיימים מיום ליום.
לגדול בבית שבו אין אהבה התפרש מבחינתי שאבא מסכן והיא, מתוקף היותה אישה חזקה ודעתנית – הרעה בכל הסיפור.
יש טוב ויש רע ויש פחד גדול מהלא נודע.
כשגדלים בבית שאין בו אהבה וההשרדות תלויה על חוט השערה הרגשתי כנראה חובה לפתח עצמאות.
ליצור מינימום נקודות ממשק כדי לא לעורר עוד מחלוקות שעלולות לעורר עוד רעידות במקום רעוע.
התחלתי לעבוד ולהרוויח את הכסף שלי כדי לא לבקש. קשיים שחוויתי בבי”ס נשארו ביני לבין עצמי.
ממילא לא היה זמן להתעסק איתי יותר מדי. כל עוד הגעתי הביתה בזמן, הכל היה בסדר.
למדתי להתמודד עם החיים שלי עם עצמי. די הצלחתי.
למדתי להפוך את עצמי לשקופה בהרבה מקומות כדי לא לחטוף יותר מדי זעזועים. שרדתי.
לגדול בבית בו אין אהבה אומר שאין חלומות.
אין איזה אופק שצועדים לקראתו ולכן בגיל 12 די הבנתי שהחלום היחידי שאני נאחזת בו הוא למצוא אהבה.
לגדול בבית ללא אהבה מיקד אותי לחשוב שאני לא אחיה ככה. אני אמצא אותה בכל מחיר.
אני אחיה עם מישהו שאני אוהבת. אני אלחם על זה. אני אמצא אותה ואני אוכיח לכולם (אבל כנראה בעיקר לעצמי) שזה קיים.
לא רק בסרט הערבי של יום שישי.
להתחתן וליצור בית אחר. זו הפכה להיות המטרה והמהות. וכל האמצעים כשרים.
ילד יודע מתי יש אהבה בבית. הוא יודע מתי אבא ואמא בטוב. גם כשהם לא אומרים כלום.
גם כשההורים “לא מספרים” כדי שהילדים לא יפגעו.
לכל רגש יש מין צבע בלתי נראה אבל בהחלט נוכח בעיני ילדים.
יש מין חוש כזה שעדיין לא התקלקל מהמילים שמסתובבות סביבו ומטשטשות את האמת הנוכחת.
הוא יודע בדיוק באיזה צבע צבוע הבית שלו גם כשהקירות הלבנים מלאים בתמונות צבעוניות.
ילד יודע מה מותר להגיד בבית שלו ועל מה לא מדברים. הוא יודע. אין לו ברירה אחרת.
עם ההורים שלי ועם התקופה עשיתי שלום. עשיתי שלום איתם ועשיתי שלום עם עצמי.
בתוך חוסר הבטחון חוויתי גם המון רגעים טובים של שמחה, של רצון אמיתי לנרמל עבורנו. מאמץ והקרבה עצמית עבור שלום הבית.
אינני שופטת כבר את המצב, זה היה הכי טוב שידעו ביחס לאותה התקופה וביחס לאמונות שגדלו עימם.
ההורים שלי בסופו של דבר שתי נשמות טובות שעשו הכי טוב שלהם.
אני שלמה. שרדתי בעבר אבל היום אני לגמרי חיה.
תמונה: מהאלבום הפרטי, המשפחה הפרטית שלי שבה יש הרבה צבעים וגם אהבה
