אנחנו יושבות במעגל. צמודות. במרחק של אקווה קווה דה לה אומה.
יש קצת חול על המחצלת. אבטיח, מים, קרקרים.
לפני שעה הן היו זרות.
פתאום הצילייה מתנדנדת, עומדת ליפול.
אני קמה לסדר. עוד אחת עוזרת.
ממלאות עוד חול בשקים של הציליה ומייצבות את העמוד.
ככה זה כשרוצים לשבת בצד ולא בסוכות ליד כולם.
אני שואלת שאלה, אחת משתפת.
כולן בהקשבה. בלי שיפוטיות.
בלי דרמה.
כל אחת כמו שמה את הפגיעות שלה, החולשה והכאב על צלחת. מתבוננת עליה בעצמה ומרשה לנו להציץ.
"קליניקה בים" היא לא טיפול.
אבל היא גם לא סדנא.
קליניקה בים היא החיים עצמם, רק לא לבד.
זה להרגיש ולדעת שיש נשים לחלוק איתן את מה שעובר עלייך.
לא כדי שיפתרו לך.
לא כדי שיגידו לך מה לעשות.
רק כדי שתוכלי לרגע להניח את המשא.
קליניקה בים היא מפגש של עומק עם עצמך
במקום לא סטרילי.
אין מזגן, יש חול ואין פרטיות.
יש לפעמים רעש של פטיש שהולם ביתד של הצילייה ליד.
ולפעמים יש גם עמוד של צילייה שכמעט נופל לך על הראש.
אנשים עוברים לידינו. אפילו ביקשתי מאחת מהן לצלם אותנו רגע.
והיכולת להכיל את זה,
היא בדיוק כמו היכולת שלנו להכיל את החיים עצמם.
קליניקה היא מקום סטרילי.
החיים לא.
וקליניקה בים היא פשוט זה.
מרחב לפגוש את עצמך בתוך החיים.
לא מחוץ להם.
