כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
כך הרגשתי כשהתחלתי כשנכנסתי לעולם הגוף-נפש. מין דחף להציל.
עוד לא קיבלתי הסמכה, רק סטודנטית שנה א'.
בגיל 36 נגלה בפני עולם חדש שזעזע את עולמי הישן.
התחושה היתה כמו של ילד שנכנס לראשונה לחנות צעצועים.
ההתלהבות והתשוקה גרמו לי לספר לכולם על דברים שלמדתי ולשתף אותם בכל מיני כלים.
וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לכככככולם.האמת, חפרתי.
רציתי להציל. רציתי להציל כי זיהיתי את הקשיים שלי אצל אנשים אחרים.
לא הבנתי למה לא מתלהבים כמוני והתחלתי להציע טיפולים חינמיים רק כדי לעזור – אבל משום מה, לא עפו עלי.
אני שמחה על התשוקה כי היא זו שהביאה אותי ליצור שינוי ענק בחיי. שינוי חיצוני אבל בעיקר פנימי.
התשוקה לא עברה והגילוי עוד חי בתוכי אבל כן למדתי לקבל.
מה שנקרא – התבגרתי.
אני מבינה שלכל אחד יש את הזמן שלו.
שאי אפשר להכריח אף אחד לקבל טיפול. גם אם הנתינה מגיעה עם כוונה טובה. (גם לא ילדים בני 6 אגב)
שהאדם שהכי צריך אותי וזמין עבורי לטיפול – זו אני.
ומי שרוצה – אני פה בשבילו.
צריך רק לבקש.
