לפעמים מילים הן רק מסכה יפה.
היא יושבת מולי, מטופחת, רהוטה, ומגישה לי את החיים שלה עטופים בנייר צלופן מרשים. מספרת על הקריירה, על הילדים, על זה שהיא "לומדת להכיל את המורכבות".
אבל בחדר הזה, שספג כל כך הרבה מילים ורגש הסנסורים שלי כבר מזמזמים.
אני מסתכלת עליה, מרגישה אותה.
מרגישה את המבט שבורח למעלה,
היא אומרת "שליטה", אבל הכתפיים שלה מספרות סיפור של עייפות תהומית. היא מדברת על "התמודדות", אבל הנשימה שלה? היא תקועה אי שם בגרון, קצרה ושטוחה, כאילו היא מפחדת לתפוס יותר מדי מקום בחדר.
זה הדיאלוג האמיתי שקורה בינינו.
לא זה שיוצא מהפה, אלא זה שיוצא לה מהנקבוביות של העור.
המוח שלנו הוא גאון, באמת. הוא מומחה בלייצר סיפורים, אבל הגוף? הגוף הוא הילדה הקטנה שתספר את האמת.
כשאישה אומרת לי "אני מסתדרת", אבל כל התאים שלה צועקים שהם צמאים לרגע אחד של מנוחה, של נראות, של חיבוק – אני בוחרת להקשיב לגוף.
כי המילים הן רק העטיפה, ולפעמים הן הדרך הכי טובה שלנו להתחבא.
האמת נמצאת ברווח שבין השורות. במתח של הלסת, בדרך שבה הידיים ננעלות זו בזו.
תנו לי זוג עיניים, ואני כבר אשמע את כל מה שהלב שלה עדיין לא מעיז להגיד בקול.
