שחרור הוא כמו נשיפה ארוכה.הוא הרגע שבו משהו שהיה תקוע; מחשבה, רגש, כיווץ, מקבל אישור לנוע החוצה.זה קורה דרך בכי, תנועה, צחוק גדול, אנחה, תובנה

היה לי חדר קטן… מרפסת שההורים סגרו וחילקו לשניים.לי ולאחותי הגדולה.ההפרדה היתה עם תריס שדרכו היינו מעבירות פתקים בלילה.החדר היה צר וקטן אבל הוא היה

בקיץ האחרון ירדה עלי הידיעה שאני צריכה ריפוי. ריפוי עמוק.שאני לא בטוב. מתפקדת, מחייכת אבל משהו בפנים פצוע. עצוב והאנרגיה נמוכה. אני צריכה ניתוק מלא

תנשמי ממי. תנשמי.תכווני את האוויר אל הבטן.תעזרי לה לעכל.תעזרי לה ליצור תנועה.אולי הכאב קצת יזרום.אולי האבל מעט ישתחרר.תנשמי ממי.תנשמי.שהמחנק בגרון קצת יזוזואז הדמעות יוכלו לצאת.ישטפו

30.9.23 יומולדת. הלב מבולבל. מצד אחד 50 (סמאללה) מצד שני אבא בימיו האחרוניםומחר אני חוזרת לארץ (to be continued) כמה כבר אפשר לשמוח? כולם אמרו

היי ילדונת.תראי אותך. מגשימה חלומות שאפילו לא העזת לחלום.תראי אותך. אבל באמת. הגעת לעולם מתוך רחם אבל, לתוך מלחמה נוראית לימים של כאב, חוסר אונים

בגיל 36 היה לי הכל.לא היה לי צ'ק ליסט אבל בגדול זה כל מה שאישה גנרית בשנת 2009 היתה רוצה; בעל, 3 ילדים, בית, משכנתא,

לפעמים כשהדופק מהירמרעד לא רגילמבשורה לא נעימה,או מחשבה עקומה,על הלב אני מניחה שתי ידיים,עוצמת ברכות את העינייםלוקחת כמה נשימות עמוקותמצמצמת את העולם לשתי נקודותואומרת "הלב

כשאת מרגישה נטושה, זה כי נטשת את עצמך. כשאת מרגישה בדידות זה בגלל שאת התבודדת ממך. את מבולבלת, כשאת לא מדויקת איתך. כשאת כל הזמן

תנקי לפסח. תבריקי את הפרשנויות הקשות מזגוגית העיניים שתוכלי לראות את המציאות כפי שהיא. תסירי כתמים של אשמה, לכלוך ישן מהעבר, כדי שתוכלי להתבונן בצורה

שקט. שלווה. רוגע. לא משנה איך תנסחי את זה, את מתכוונת לאותו הדבר. את רוצה את אותה נחת פנימית שתגיד שהכל בסדר. שאת בסדר. וכמה

אני קמה בבוקר וכמו רוב המין האנושי. לוקח לי שניה, אולי פחות לדעת איזה יום היום, מה השעה פחות או יותר לפי השמש, איפה אני,

"על מה את מודה ב 2020" היא שאלה. התגובה המתבקשת הייתה עיוות פנים לא מחמיא. ובכל זאת. השאלה תלויה עדיין באוויר. אז קצת מעבר לאגו

1982. "בית פוסטר" הרצליה, כיתה ד'. אני עם מצופי קלקר לבנים עם נקודות כחולות.הם קשורים מסביב לבטן שלי ואני כאילו קשורה לשפה של הבריכה. לא

שלום קורונה, בשלב זה לא אצרף כינוי כמו אהובתי או יקירתי. אני עדיין לא סגורה על רגשותיי כלפייך אז בואי נשמור על פורמליות. מסתבר שבזמן

הוא זרק לאוויר את הסוד הכי גדול שלו והסתכל עלי

כמו בור שחור ללא קרקעית עם שלט קטן "ברוכה הבאה לאי-שפיות" ואני עומדת בפיתחו.
אני לא הייתי אני. הייתי משהו אחר שעטה את חליפת הגוף שלי

על מה הם רבו באותה הפעם אני לא יודעת. זה היה, כמו תמיד, לא צפוי, עוצמתי, משקט רגיל לצרחות ואנרגיה אלימה של שנאה יוקדת

"לרקוד כאילו אף אחד לא רואה". אבל מה עם לרקוד כשמישהו כן רואה? מה גורם לנו להכנס לרחבה או להשאר מחוצה לה. אני זוכרת בבירור

לפני שנה זה התחיל. הלכתי אליה לתספורת וצבע. הכי ברגיל. הלבן כבר הציץ ורציתי להסתיר אותו. The sooner the better… היא שאלה אותי בנונשלנטיות "אבל

היא שוכבת על מיטת הטיפולים. שתי הידיים חשופות משרוולים מונחות על הבטן. כאילו במקרה, כי זה נוח. כשעצם כל מה שהן רוצות לעשות זה להסתיר,

יש דמעות של צחוקיש דמעות של עצביש דמעות שמנגבים מהר – רק שלא יראויש דמעות שזולגות עד החזהיש דמעות סוציאליות שאיתן באה החברה "נזלת"יש דמעות

אחת המטלות שהייתי אמונה עליהן כילדה היתה תליית הכביסה.מכונות על גבי מכונות של משפחה עם 4 ילדים.6 חבלים שנפרסים לאורך 6 מטרים. רבע מהגינה.מימין המחסן

ילד מרצה.ילד מרצה הוא ילד עם מודעות גבוהה שבוחר מאיזו שהיא סיבה לא לעשות הרבה "רעש".הוא עושה את זה כדי בגלל כמה סיבות:1. כדי לקבל

עצמאות. שנת 93, אני מורה-חיילת. מלמדת ילדים בני 15 אנגלית. עולים חדשים מברית המועצות. צוערים בטכני של חיל האוויר.אני+ 16M, ועוד שניים כמוני והצוערים נוסעים