שקט. שלווה. רוגע. לא משנה איך תנסחי את זה, את מתכוונת לאותו הדבר. את רוצה את אותה נחת פנימית שתגיד שהכל בסדר. שאת בסדר. וכמה שזה פשוט ככה זה מסובך. התרגלת לרצות, לנהל, לבחור, להיות "ידה בכל ויד כל בה". בלתי מנוצחת. הכל בראש ובהסתערות. כי כשאת מחזיקה את כל הכדורים בג'גלינג של החיים, הכל […]
אני קמה בבוקר וכמו רוב המין האנושי. לוקח לי שניה, אולי פחות לדעת איזה יום היום, מה השעה פחות או יותר לפי השמש, איפה אני, מה אני אוהבת, מה מגעיל אותי ואיזו מוסיקה נעימה לי ושצליל של כינור עושה לי לא נעים בגוף. זה מי שאני. מלא אינפורמציה שמתחברת למה שאנו קוראים זהות. וזה קסם.
"על מה את מודה ב 2020" היא שאלה. התגובה המתבקשת הייתה עיוות פנים לא מחמיא. ובכל זאת. השאלה תלויה עדיין באוויר. אז קצת מעבר לאגו והכעס הברור עליה ועם יותר חיבור ללב התחלתי למצוא סיבות להודות. בהתחלה זה היה טכני, על מה שמובן מאליו (שברור שהוא לא) הבריאות, על האהבה, הילדים, ההורים. אבל כמו רוב
1982. "בית פוסטר" הרצליה, כיתה ד'. אני עם מצופי קלקר לבנים עם נקודות כחולות.הם קשורים מסביב לבטן שלי ואני כאילו קשורה לשפה של הבריכה. לא עוזבת. גם כשיודעת שאני ברדודים.לידי עוד 4 ילדים וביחד כולנו "קבוצה ד". בתרגום חופשי זה "אין סיכוי שתדעו לשחות בשבועיים הקרובים".קבוצה א' זה הפליפרים שפשוט נראה שנולדו במים, הם משפרים
שלום קורונה, בשלב זה לא אצרף כינוי כמו אהובתי או יקירתי. אני עדיין לא סגורה על רגשותיי כלפייך אז בואי נשמור על פורמליות. מסתבר שבזמן שבעטנו החוצה את 2019, כמו שכנה שבאה בשביל כוס סוכר ונתקעה. לא רצויה, מעייפת, מוכרת כל כך, זרקנו תרוץ וסגרנו עליה את הדלת. שמנו פודרה, השקנו כוסות שמפניה (או סודה)והיידה
כמו בור שחור ללא קרקעית עם שלט קטן "ברוכה הבאה לאי-שפיות" ואני עומדת בפיתחו.
אני לא הייתי אני. הייתי משהו אחר שעטה את חליפת הגוף שלי
על מה הם רבו באותה הפעם אני לא יודעת. זה היה, כמו תמיד, לא צפוי, עוצמתי, משקט רגיל לצרחות ואנרגיה אלימה של שנאה יוקדת
"לרקוד כאילו אף אחד לא רואה". אבל מה עם לרקוד כשמישהו כן רואה? מה גורם לנו להכנס לרחבה או להשאר מחוצה לה. אני זוכרת בבירור את שרון הילדה, הנערה שלא נכנסה לרקוד אם אין לפחות עשרה אנשים שרוקדים. רק כדי להטמע, רק שלא ישימו לב. אלי. לזה שאני לא כזאת רקדנית. לזה שאני לא יפה.
לפני שנה זה התחיל. הלכתי אליה לתספורת וצבע. הכי ברגיל. הלבן כבר הציץ ורציתי להסתיר אותו. The sooner the better… היא שאלה אותי בנונשלנטיות "אבל למה את צובעת?" ואני ישר נניתי "מה ז'תומרת למה? ככה" ואז שתקתי (ושתיקה זה נדיר אצלי ) שתקתי כי לא היתה לי באמת תשובה. זה היה דבר שאף פעם לא
הקמת האתר: רוני אביב
