- חג המים סטייל 1980. כל גילאי 4-17 בחוץ. כמו שיחררו מהלול את כל האפרוחים. היו את המתוחכמים שמכינים פצצות מים בבלונים יום קודם אבל רובם, כמוני, פשוט שמים בגד ים ומוציאים את הצינור של הגינה. ממלאים דליים ומטביעים את עצמנו לדעת. בטוח שאז היה פחות מים במדינה אבל זה היה בסדר.
מישהו צועק "בואו נזרוק ביצים על המכוניות" וזה קורה כ"כ מהר, כולם רצים לכביש הראש.
תוך כמה רגעים היינו מצוידים. פוסעים באומץ לכיוון שדה הקרב, נוטשים לאט לאט את הרחוב.
15 ילדים על שפת הכביש מריעים לביצים שנוחתות לפעמים על המכסה מנוע, על הכביש אבל כמה פעמים ישר על הזגוגית אל מול פרצופים בתדהמה
עד שאחד מאותם נהגים לא שמח. יותר לכיוון חטף את החלסטרה.
עצר את הרכב באמצע הכביש וככה כמו שהוא התחיל לרדוף אחרינו.
לקח לנו שניה וחצי להבין וכולנו התחלנו לרוץ.
בלי לתאם, בלי לדבר ביננו – רצנו כגוש אחד לבית של לילך, כי אבא שלה, אמיל, היה האבא הכי מפחיד ברחוב.
אמיל – עם סיגריה ביד ובלי חולצה, יושב בנונשלנטיות במרפסת.
בעל הרכב, מזיע ועצבני עם קוצר נשימה מתחיל:
אתה אבא שלהם?
-כן אני אבא שלהם!
-של כולם?
-כן של כולם! למה יש'ך בעיה עם זה?
– הילדים שך' זרקו ביצה על האוטו!
– אז זרקו ביצה. מה אתה רוצה?! ילדים, חג. יאאאאאללה, חג שמח.
אני לא יודעת מה הופך תרנגול לתרנגול. אבל אמיל היה כזה.
כי בעל הביצה התבאס, זרק עלינו מבט של "יש לכם מזל" והלך.
איך באותו רגע, ידענו כולנו לרוץ אליו, אין לי מושג.
כנראה שכשמדובר בהשרדות, האינסטינקט יודע בדיוק מה לעשות.
אתמול שמעתי שעד גיל 5 אנחנו לומדים 85% מהדברים החשובים והשימושיים בחיים.
אני לא יודעת בדיוק בת כמה הייתי ביום הזה, אבל בהחלט קיבלתי שם שיעור על אסטרטגיה, תכנון, אחווה, נצחון, הפסד, על שמחה ושיעור על מהו זכר אלפא.
אי שם בתחילת שנת השמונים היה חג שכולם אהבו. חג של המון מים, המון שמחה. חג שבו הגבינה הגיעה בדמות בלינצ'ס עם צימוקים וקנמון.
היום, רק המחשבה על כמויות הגבינה כבר עושה לי צרבת.
ובמקום צינורות במקרה הטוב,יש רובי מים מתוחכמים וזוהרים, אם בכלל… והרחובות די ריקים.
ונכון חסר מים, ונכון יש דברים חשובים יותר.
אבל לפעמים כל מה שילד צריך זה להיות ילד. במלוא מובן השמחה.
