נוב 23. אני על הספה, קפואה, אבודה.
אני לא אני. אבא שלי מת ובחוץ מלחמה.
בטלוויזיה סופרים את הימים ואני סופרת את מספר הצעדים מהספה למקרר.
לא זיהיתי את המחשבות שלי. הרגשתי תחושות שכבר שכחתי.
לא שנאתי ככה מאז שנדלקתי על מישהו בחטיבה והוא לא שם עלי.
האמונות שלי נעלמו באוויר כמו עשן של סיגריה
התודעה שלי נשטפה כאילו מישהו לקח דלי עם אקונומיקה ושפך על המוח.
כבר לא האמנתי בטוב, בזה שהנשמה בוחרת את היעוד שלה. הכל נשמע לי סיפורי ילדים. הרגשתי טיפשה, נאיבית, חסרת אונים ועייפה. הרגשתי במבוך אינסופי של כאב ורוע.
שלב ראשון והכרחי היה לכבות את הטלוויזיה. בהתחלה בקטנה לשעה-שעתיים באמצע היום.
שלב שני היה למצוא משהו לעשות בשביל מישהו אחר.
עשיתי בייביסיטר לילדים מפונים במלונות, לקחתי אותם לים.
הילדים היו באנרגית שיא לצאת החוצה שאחד כמעט טבע.
הרגשתי שזה גדול עלי לשמור על ילדים של אחרים מלא למות אז הלכתי לקטוף מלפפונים. אחרי זה נסעתי לחוות רונית להציע את עצמי לעזוב עם שורדי הנובה אבל הם היו כבר OVER BOOKED.
המפנה הגדול היה כשהבנתי שאני צריכה נקודת יציאה במיינד שלי. אופק.
עשיתי חישוב מהיר בין 2 נקודות:
1973 מלחמת יום כיפור
1977-8 – אנחנו על המפה+ אבניביאובאבה + שלום עם מצרים
3 ארועים גדולים שמראים שהעם נמצא במקום אחר.
אז מצאתי לי אופק. שמתי לי במוח נקודה של 5 שנים. ברגע שהיה לי את זה – הכל התחיל להשתנות. התחלתי לאסוף את עצמי בתוך הביצת האיכסה שעטפה אותי, האנרגיה והחיוניות התחילה לאט לאט לעלות.
וחייבת להגיד להגנתי שבאותה נקודת זמן – 5 שנים נראה לי אחלה אופק.
מה אני רוצה להגיד בעצם? שלפי החישוב שלי, נגענו בקיר.
יש לנו עוד קצת יותר משנתיים לחרא הזה (אני ממש חייבת למצוא מילה אחרת לתאר את המצב)
זו לא תחזית, זו משאלת לב והלוואי ואני טועה וזה יהיה רק עוד שבוע וחאלס,
מכבי תזכה באליפות (או הפועל ת"א, לא באמת איכפת לי), נקבל מלא דוז פואה ונזכה,
ואיזה אחמדתרחיכענג'אן יגיע לכאן במטוס לחתום על הסכם שלום.
אז עד שזה יקרה יש לי המלצה:
תתחברי לנקודת אופק שתחזיר אותך לתוך אופטימיות, אמונה ותקווה.
כי אחרת – היאוש נעשה פחות נוח.
אז מה את.ה רואה באופק שלך?
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
